מגזין

"אף פעם לא ראיתי עוד חיוך כזה!" (צילום: טליה רוזין)

מוכנים לזה? הנה הפרק השני מתוך הספר "כמעט מפורסמת: עכשיו תורי"

אחרי שהתמכרתם לפרק הראשון, נראה לכם שלא ניתן לכם לקרוא גם את השני? #אז_איף!

 ראש אחד   |   15/07/2017  |    |    |    | 

זה לא היה מקרי שההורים שלי החליטו על "מדיניות הדלתות הפתוחות": לא נועלים את הדלתות בבית ולא מסתירים דבר. אבא שלי טען שאחרי כל הסודות שהסתרנו אחד מהשני בזמן שתומר היה ב"דה־וואן", אנחנו צריכים לשמור על נתיבים חופשיים בינינו. מי ששמח יותר מכולם היה החתול שלי אריסטו, שהצליח בזכות החוק החדש להיכנס לכל החדרים בבית בלי שום בעיה. אבל לי לא היה ברור איך היחסים בינינו ישתפרו מזה שההורים יתפרצו לחדר שלי מתי שבא להם. מי מסוגל להעביר ככה את גיל ההתבגרות? ולמי אין סודות? תהיתי איפה עובר הגבול בין "נתיב פתוח" לפרטיות. האם מערכת היחסים בין כולנו באמת תהיה טובה יותר אם לא נסתיר דבר ונגיד אחד לשני בכנות את מה שאנחנו חושבים?

לא חשבתי שאמא שלי תשמח לשמוע "בפתיחות" איך הרגשתי כשהיא עשתה הסבת מקצוע להוראה, ועד כמה סבלתי מזה שהיא החליטה לפצות על השעות הארוכות שבהן לא היתה איתנו בבית (שהובילו, לדבריה, לכך ש"הילדה הטובה", כלומר אני, קנתה אס.אם.אסים מזויפים) ולהפוך למורה. לא סתם מורה, אלא מורה לביולוגיה, ולא סתם מורה לביולוגיה, אלא המורה לביולוגיה בבית הספר שלי.

"גליה, איך פותחים פייסבוק?" שמעתי את אבא צועק לאמא מהמטבח בזמן שניסיתי לחפש בהיסטריה בארון שלי אחר האוצר האבוד בדמותו של גרביונים שחורים חדשים שאין בהם שום חור. מאז שהתפרסמה ב"חדשות הבידור" הכתבה על המשפחה של תומר כרמי, אשר חשפה שאבא עזב את עבודתו בבנק והפך למורה ליוגה בגלל משבר שחווה, או כמו שהם כינו את זה "התמוטטות עצבים", כמעט ולא היו לאבא תלמידים ביוגה. אני גיליתי את זה במקרה, כשעברתי יום אחד ליד הסטודיו שלו והצצתי דרך החלון. באולם שבו לימד אבא היו רק שלושה תלמידים ואחת מהן היתה עלמה מילר, המעריצה הכי מסורה של אחי. לעומת זאת, באולם הסמוך, שבו לימדו זומבה, לא היה מקום לזוז. מבעד לחלון ראיתי איך אבא מנסה לחייך ולהישאר רגוע בזמן שהמוזיקה הרועשת של הזומבה הבריחה שניים מתוך שלושת התלמידים שלו. רק עלמה מילר הנאמנה, שהגיעה לשיעור עם חולצתומר – החולצה עם ההדפס של תומר מ"דה־וואן" – נשארה, וגם היא נראתה לי די משועממת. יכולתי להבחין בכך שכשניסיונותיו לשכנע את התלמידים להישאר כשלו, אבא החוויר ובכל זאת בלע את האכזבה ומתח על פניו את החיוך הכי גדול שלו. באותו הרגע חשבתי לעצמי איך לפעמים חיוכים הם מה שמסתיר את הסודות הכי גדולים וכואבים שלנו – הרבה יותר מדלתות או מנעולים.

"אני לא יודעת, אבנר. שירוש, איך פותחים פייסבוק?" העבירה אמא, שהתאפרה בחדר האמבטיה, את השאלה של אבא אלי – כמו חבילה. אבא לא סיפר לאף אחד במשפחה עד כמה המצב גרוע, אבל החליט לנסות לקדם את הסטודיו ליוגה דרך שיווק אינטרנטי. אני לא גיליתי את הסוד שלו לאף אחד. בעיני הזכות לסודות היא זכות בסיסית שצריכה להיכתב במגילת העצמאות, וגם אם עלי נכפה לוותר עליה – ידעתי שזה עונש שמגיע לי ורציתי שהיא תישמר לאבא. רק שהדרך לשיווק אינטרנטי, שיציל את שיעורי היוגה של אבא, היתה רצופה עבורו במכשולים, והגדול מביניהם היה מכשול ענקי בשם "המחשב".

"גליה, איך עושים סְנֵאפּ־אַפּ?" נשמע שוב קולו המתוסכל של אבא.

"שיר, תעזרי לאבא, איך עושים סְנֵאפּ־אַפּ?" קראה אמא לעברי בפיזור. גם אמא מיהרה להתארגן לקראת היום הראשון של שנת הלימודים ואני, שהתרוצצתי בחדרי כמו משוגעת, עדיין התקשיתי להשלים עם זה שהיום הראשון שלי הוא גם היום הראשון שלה.

"סְנֵאפּ־צֵ'ט!" צעקתי חזרה לאמא בזמן שגיליתי שמה שהיה נדמה לי שהוא הצד הקדמי של הגרביונים הוא למעשה הצד האחורי.

"תלחץ על הסנאפ־פייס!" צעקה אמא לאבא ואני התאפקתי שלא לצחוק.

"מה?" אבא נשמע מיואש.

"מה שיר? אבא שאל מה?" שוב קראה לעברי אמא, שבעצמה כבר נשמעה לי מיואשת.

הבטחתי לאבא שבערב אעזור לו לפתוח פרופיל בפייסבוק, ואמא ואני מיהרנו לצאת מן הבית, משאירות אחרינו את אבא שנותר בוהה לבדו במחשב. אני חושבת שאבא, יותר מכולנו, התגעגע לתומר והיה בודד בלעדיו. כי למרות שתומר ואבא רבו כמו חתול ועכבר מאז שתומר התקבל ל"דה־וואן", הם היו הרבה יותר דומים זה לזה ממה שאיש מהם אי פעם הודה.

אמא פסעה בצעדים מהירים לעבר האוטו שלנו. עקבי נעליה נקשו בקול על המדרכה וכל צעד נחוש שלה דקר לי בלב. לפתע הרגשתי שאני לא יכולה להתקדם אפילו צעד אחד, כי אין סיכוי שהשנה הזאת תהיה כל מה שחלמתי שתהיה אם אגיע ביום הראשון לבית הספר יחד עם המורה לביולוגיה שלנו. נעצרתי במקומי.

"את באה?" שאלה אמא בעודה מחפשת את מפתחות המכונית בתיקה.

"זה בסדר, תיסעי, אני כבר אסתדר," אמרתי.

"אבל למה? אנחנו נוסעות לאותו המקום!" כיווצה אמא את גבותיה.

"כן, לא, פשוט, אה..." גימגמתי בניסיון למצוא תירוץ מהיר, "זה היום הראשון ו... גם רוני, פשוט..."

"אז נאסוף אותה בדרך, אין בעיה," השיבה אמא ומיהרה לפתוח את דלת המושב שליד הנהג, כדי לסמן לי להיכנס פנימה. המשכתי לשתוק ואמא הסתכלה עלי במבט שואל. השפלתי את עיני. כשהרמתי אותן חזרה, ראיתי שמשהו במבטה של אמא השתנה. היא הבינה.

"את יודעת שאם במקום להתעסק בתוכנית של תומר, היית מגישה בזמן את הטופס לבית הספר למחוננים ועוברת לשם, לא היית צריכה עכשיו להתבייש בזה שאני מורה בבית הספר שלך," אמרה אמא בטון נוזף, שעלבון התפשט בו כמו כתם.

נשכתי את שפתי. תודה על התזכורת, חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי מילה.

"טוב, יאללה מאמי'לה, אנחנו נאחר!" נכנסה אמא לרכב וטפחה על המושב שלידה.

"באמת שזה לא קשור, אני רק..." אמרתי והמשך המשפט נתקע לי בפה ולא יצא החוצה. יכולתי להבחין באכזבה על פניה של אמא ולא ידעתי מה לעשות, אבל לפתע ראיתי את רוני עוברת בקצה הרחוב וידעתי שניצלתי.

"רוני!" קראתי לעברה, "חכי לי, רוני!"

רוני נעצרה בקצה הרחוב ואני מיהרתי לרוץ לעברה. לא שהדברים היו פשוטים ביני לבין רוני, אבל הכול היה עדיף מלהגיע יחד עם אמא לבית הספר. כשסובבתי את ראשי לאחור ראיתי שאמא עדיין לא נסעה. היא ישבה בתוך האוטו ורק הסתכלה עלי.

מאת: מיכל בכר

מתים לדעת את ההמשך? במיוחד לגולשי ראש אחד כ- 30% הנחה לרגל ההשקה וקוד הטבה נוסף עד גמר המלאי.

 לקניית הספר בהנחה לחצו כאן (קוד הטבה 4949).